להיות "לא נורמלי"
להיות ייחודי זו מתנה גדולה לאנושות. המנהיגים הגדולים בהיסטוריה היו "לא נורמלים". צ'רצ'יל, ויליאם שרמן, קנדי, גנדי, בן גוריון, מנחם בגין ועוד.. התרבות לא מייחסת חשיבות לעוצמות והחוזקות שיש להפרעות נפשיות אלא מציגה באופן שלילי את ההפרעה, הן במחקרים אקדמאיים והן בתקשורת. העולם בנוי בצורה כזאת שהוא מתאים לאנשים נורמטיביים ואנשים מיוחדים נדחקים לשוליים. אני מאמינה שכתרבות, אנחנו מפספסים מימד נוסף של אנשים שלא מדברים את השפה של העולם הרגיל. המגוון הזה לא סתם קיים. אנשים נורמטיביים מתפקדים מצוין בזמנים של "שלום" שהחיים על מי מנוחות אך בזמנים של משבר, אנשים מיוחדים צריכים לקחת את המושכות מאחר וצריך חשיבה שהיא מחוץ לקופסה. ולמרות נחיצותם של האנשים המיוחדים בחברה, אנחנו לא מאפשרים להם באמת להגשים את עצמם. לכן, עד שאנשים מיוחדים לא יגיעו למשפיענים ותהיה להם יכולת להשפיע, האנושות לא תזכה לקבל את הערך הכה חשוב של האנשים שלא נחשבים נורמטיביים.
במילים אחרות, במקום ש"ננרמל" אנשים מיוחדים, נספק להם מסגרות, עבודות, הזדמנויות, שריון של מקום בכנסת. הריפוי האמיתי הוא לא לרסן את האנשים אלא לאפשר להם לבטא את האישיות המיוחדת שלהם בתוך המרקם האנושי.
כמו כן, רוב שיטות הטיפול הקיימות מנסות "לנרמל" את האדם ולהכניס אותו למשבצת של אבחון. לטעמי שיטת הטיפול צריכה להתמקד בליווי המטופל לביטוי מלא והדגשת החוזקות שלו כאדם לא נורמטיבי. אותן שיטות גם עובדות רק על החלק הרגשי של המטופל. אני מאמינה שעל מנת לייצר ריפוי אמיתי ושינוי עלינו להכניס לכל שיטת טיפול גם את החלק הפרקטי שיתייחס לייעוד, מטרות, יעדים, חיפוש עבודה, קורות חיים, סימולציות, התנהלות כלכלית, רכישת השכלה, מיומנויות בסיסיות לחיים וכו'.. בלי שיש את שני החלקים האלה המטופל יחזור מהר מאוד להרגלים ישנים שכבר לא משרתים אותו יותר.
בנוסף, לאחר שייעצתי למאות הורים למתמודדי נפש הגעתי למספר תובנות; ראשית, זה לא משנה מי אשם – המצב הנוכחי מחייב אותנו לקחת אחריות ולהתחיל להבין איזה שינוי בנו אנחנו רוצים לייצר כי הכל מתחיל מאיתנו. שנית, זה לא משנה מה קרה אלא מה עושים עכשיו – אני יוצאת מנקודת הנחה שהעבר לא מגדיר את מה שהולך להיות בעתיד כי אנחנו כל הזמן משתנים והחיים דינמיים. אם משהו לא עבד לי בעבר זה לא אומר שהיום הוא לא יעבוד לי. אני השתניתי ומשתנה כל הזמן. כמו כן, הכל טמון בתקשורת – קיבלנו בירושה דפוסי תקשורת שלא משרתים אותנו יותר וגם לא את הילד שלנו. תשומת לב ויישום של תקשורת חדשה יכול להפוך את היחסים לרגועים ומכבדים יותר. בנוסף, אהבה זה לאפשר – אנחנו מנסים למנוע מהם לטעות, ליפול או לסבול. יש מישהו מאיתנו שלא טעה, סבל או נכשל? יש מישהו שזה לא בנה אותו או עזר לו ללמוד על עצמו משהו חשוב? יש תהליך תפיסתי של נפרדות שצריך ליישם בצורה נכונה. זאת ועוד, אם לא מטפלים בזה מוקדם, יהיה מאוד קשה אחר כך – משברים זה דבר חשוב כי הם בונים אותנו אבל אם אפשר לעזור להם לקום מהמשבר בצורה הנכונה, יהיו להם פרקטיקות טובות אחר כך לנפילות הבאות (שיהיו בהכרח, כי למי אין נפילות?)
אני שמחה להיות בעמדה בה אני יכולה להוביל שינוי בשיח ובתפיסה על מתמודדי נפש, אני משנה את התפיסה של מתמודדי נפש על עצמם, התפיסה של בני המשפחה על ילדם המתמודד, התפיסה בתוך הקהילה ואפילו בתרבות.