fbpx

תפיסת העולם שלי

תמיד חשבתי שאני פגומה, שנולדתי אחרת. היו שלבים שהרגשתי שאין לי מקום בעולם כי הוא שייך רק לאנשים "רגילים" ולכן, במשך עשור מחיי רדפתי אחר הישגים; רציתי להוכיח שאני כמו כולם. הדרך הזאת הייתה רצופה בקשיים ובבושה על העבר שלי ועל האישיות שלי. אנשים הרימו לי גבה כשסיפרתי להם על העבר שלי או על האבחנות שלי והם לא הצליחו להבין איך בחורה כמוני מצליחה לעשות שני תארים בהצטיינות. הם לא האמינו שאנשים "פגומים" יכולים להגיע להישגים כאלה. יחד עם בושה והרבה חששות החלטתי לצאת אל האור עם הסיפור שלי והיו לי שלוש מטרות: לשחרר את הבושה ולרפא את עצמי, לשבור את הסטיגמות ולהביא לאנשים אחרים תקווה.
עם הזמן היו לי כמה הארות:

  1. להיות "לא נורמלי"
    להיות ייחודי זו מתנה גדולה לאנושות. המנהיגים הכי גדולים היו "לא נורמלים". מאניה דיפרסיה יכולה להביא איתה הרבה מאוד כאב ונטילת סיכונים אך עם לומדים לווסת אותה אפשר להגיע לפסגות מאוד גבוהות בחיים. לא פלא שכל כך הרבה מפורסמים מצליחים "סובלים" ממנה או מהפרעות אחרות. דוגמה נוספת היא הפרעת אישיות גבולית. זה נכון שיש לזה צד מורכב אבל זה מוכח מדעית שלאנשים כאלה יש אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. הם יכולים להבין בן אדם רק ממבט בעיניו. הם טוטאליים במערכות יחסים ומקריבים הכל בשביל מישהו שהם אוהבים. התרבות לא מייחסת חשיבות לעוצמות אלא מציגה באופן שלילי את ההפרעה, הן במחקרים אקדמאיים והן בתקשורת. בספר שלי אני מתארת דיאלוג עם מאושפז בשם שי ששואל אותי: "את חושבת שאני משוגע?" ואני עונה לו: "לא.. מה פתאום משוגע? אולי רוב האנשים נורמלים אבל כמוך יש רק אחד; וזה שהם הרוב זה לא אומר שהם תמיד צודקים". אז אפשר לראות בזה מחלה ואפשר לראות בזה מתנה, זה תלוי בהכרה שאנחנו נותנים לעצמנו.

  2. כדורים פסיכיאטריים
    אחרי שניסיתי כמעט את כולם הגעתי למסקנה: התפקיד של הכדורים הפסיכיאטריים הוא להוקיע את האנשים ה"לא נורמלים" מהחברה. לעייף אותם, להתיש אותם, לגרום להם לאבד את הזהות הייחודית שלהם כך שיתאימו לזהות הקולקטיבית של חברה שמנרמלת אנשים. יותר מזה, נטילת כדורים פסיכיאטריים כשיטה טיפולית יחידה לא אפקטיבית כי אם האדם לא מטפל בשורש הבעיה הוא לעולם לא יגיע למצב של ריפוי. לכן, יש לי מגירה עם כדורים פסיכיאטריים למקרה חירום ואני נעזרת בהם במצבי חירום, לעיתים למספרר חודשים, ולאחר שאני מרגישה בטוחה שהשבר בנפש יתאחה, אני מפסיקה את הכדורים ומאפשרת לעצמי להמשיך להתפתח.

  3. רוב האנשים שותקים
    לפני שיצאתי לאור חשבתי שאני היחידה בעולם שעברתי חיים של סבל. הופתעתי לגלות שזה קורה כמעט בכל משפחה רק שאנשים שותקים. כמעט בכל משפחה היה ילד מאושפז או שיש ילד מאובחן. תרבות השתיקה הזאת יוצרת חולי גופני ונפשי.

  4. ריפוי
    שאפתי להגיע לריפוי כל הזמן. כשהגעתי לריפוי הבנתי שזה לא ריפוי אלא ריסון. ולא אהבתי את רותם המרוסנת. כיום אני בתהליך טיפולי להחזיר לעצמי את האישיות שהפנמתי פנימה בתהליך הריפוי. ריסון זה סירוס האישיות. כשאתה מרסן את עצמך אתה לא רק מרסן את המורכבויות אלא גם את העוצמות והאישיות הייחודית שלה לא באה לידי ביטוי.

  5. קשירות בבתי חולים פסיכיאטריים
    בגיל 13 קשרו אותי 7 פעמים בתקופה של ארבעה וחצי חודשים. למה קשרו? כי הייתי ילדה חוצפנית. קשירה למיטה משאירה צלקת לכל החיים. ילד שנקשר יהיה קשור לכל החיים. הוא בחיים לא יצליח להיות כבול למסגרות, כל האמון שלו בבני אדם נפגע. קשירות זו שיטת ענישה מיושנת ואכזרית שצריכה לצאת מחוץ לחוק בכל העולם.

  6. שיטות טיפול
    שיטות הטיפול הקיימות היום עובדות על החלק הרגשי בלבד. אני מאמינה שהדרך היחידה לשפר חיים של אנשים זה לשלב בטיפול גם את החלק הרגשי וגם את החלק הפרקטי. אם אדם עבר טיפול רגשי אבל לא עבד על הפרקטיקה בחיים כמו חיפוש עבודה, קורות חיים, סימולציות, התנהלות כלכלית, רכישת השכלה, מיומנויות בסיסיות לחיים, הוא יוצא לעולם ומתרסק שוב ולא מבין למה הוא במצב כזה אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול.

  7. יציאה מקורבנות
    רוב האנשים שלא מוכנים לצאת מקורבנות נמצאים במצב שיש להם מה להרוויח מהקורבנות הזאת. אם לא היה שם רווח הם לא היו נשארים שם. זה אזור הנוחות שלהם. אם הם יצאו מהקורבנות הם יצטרכו לוותר על הרבה דברים ובעצם לקחת אחריות על החיים שלהם וזה הפחד הכי גדול שלהם, הם לא מאמינים בעצמם.

  8. לשחרר את הבושה
    זו הדרך הכי מהירה וקלה לריפוי. כשאתה יוצא אל האור אתה גם משחרר את הכאבים הפנימיים וגם בעקיפין אומר לעצמך ולאחרים שאתה מקבל את עצמך כמו שאתה. נוצר מצב שמי שמקיף אותך הם האנשים שמקבלים אותך כמו שאתה; בעצם האנשים שאתה צריך בסביבתך.

  9. ריטלין
    ריטלין זו תרופה להורדת החרדה של ההורים שמכוונים את הילדים שלהם למצוינות במקום לאושר. ריטלין זה קוקאין בתחפושת. הפרעת קשב וריכוז היא בכלל תכונה שנקראת קשב סלקטיבי. בתי ספר פורמליים מתנגדים לתכונה הזאת, למרות שזו תכונה שמתאימה לעולם העבודה החדש. הם כופים על ילדים לשבת כל היום מול ספרים במקום להפעיל יצירתיות ותנועה וכך נוצר דור שלם שנוטל כדורים. אם לילד יש קשב סלקטיבי שימו אותו במסגרת שתאפשר לו לממש את הפוטנציאל ואל תתנו לו סמים בשביל שיהפוך להיות כמו כולם כי הוא לא כמו כולם.