fbpx
הספר וביקורת


תקציר

"לא הבנתי איך הם הולכים לקשור אותי אם אין להם חבלים או אזיקים אבל אז.. הם השכיבו אותי על הבטן, הורידו לי את המכנסיים, תקעו לי מזרק בתחת, הרימו לי את המכנסיים, הפכו אותי על הגב, שמו את הידיים והרגליים שלי על ארבע הדפנות של המיטה ואז הבנתי למה אין להם חבלים; בכל דופן יש ברזל עגול שמתרומם ונועל לי את הידיים והרגליים. תוך דקה הייתי רפויה לגמרי והם יצאו מהחדר. נשארתי בחדר רועדת. ואז באותו הרגע הבנתי שמעכשיו אני לבד בעולם. שנייה לפני שנרדמתי על מיטת הברזל, קשורה בברזלים כבדים, נפרדתי מרותם הקטנה וקיבלתי את הזהות החדשה שלי: מאושפזת בבית משוגעים".

זו אחת החוויות של רותם פאר, סופרת צעירה שאושפזה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי בהיותה בת שלוש-עשרה בלבד ובאומץ רב, בצורה אותנטית, בוסרית ובועטת, מתארת רותם את החוויה המטלטלת שהייתה לה בבית המשוגעים, חוויה שנאלצה להיחשף אליה בגיל צעיר מדי, שהותירה בה צלקות פיזיות ובעיקר נפשיות ושליוותה אותה עוד שנים רבות לאחר מכן.

הספר ממחיש את ההשלכות ההרסניות של אבחנות שגויות, טיפול לא נכון ושיח אילם עם ילדים. בעזרת הספר תוכלו להבין את דרך חשיבתם של ילדים "לא שגרתיים", לחסוך מהם את הטלטלות הללו ולהפוך אותם למאושרים יותר.

רותם פאר מייסדת ומנכ"לית עמותת לנפ"ש, יזמית ופעילה חברתית למען זכויות מתמודדי הנפש בישראל. רותם מאמנת "לוחמי נפש" בשיטות NLP, קאוצ'ינג ו-Uncovering (שיטה שפיתחה) לקבלה עצמית והסרת הבושה, מרצה ומנחה סדנאות להורים, מתבגרים ומאושפזים לשעבר.


בנימה אישית, כמו בחיים, גם בספר שכתבתי, ידעתי להכניס את הקורא לחוויה של רכבת הרים רגשית. כמעט כל פרק נגמר במשפט עמוק שהשתחרר מעמקי נשמתי. והסוף… אין מישהו כמעט שלא הזיל שם דמעה (אפילו אני). הספר יכול לעזור לכם אם אתם מאושפזים או התאשפזתם בעבר, הוא יכול לעזור להורים שיש להם קשיים עם המתבגרים שלהם ואם אתם מטפלים או אנשי חינוך תוכלו להפיק ממנו הרבה ערך בהתנהלות שלכם מול תלמידים או מתמודדים. כל חדרי ליבי, מוחי, גופי, נפשי, התכווננו לתוך הספר הזה. ואיזה כיף לי שיצרתי לבן שלי ירושה כל כך מכוונת פתיחות וריפוי
.

טעימות מהספר

כשהאחות יצאה לרגע מהחדרון הוצאתי את חתיכת הזכוכית מהכיס ששמרתי ליתר ביטחון ועשיתי לעצמי שלושה חתכים מעל כף היד. שלושתם היו מאוזנים. הראשון שני סנטימטרים מעל כף היד, והשניים האחרים בערך עשרה סנטימטרים מעל הראשון. חשבתי שאמות מכאבים, אבל זה כמעט לא כאב. באופן אבסורדי, זה היה קצת נעים.
שכבתי בשקט ובהיתי בשלולית הדם שהלכה וגדלה בהדרגה. היה בזה משהו מהפנט, הרגשתי סחרחורת קלה ונעימה, סוג של שלווה, כאילו שום דבר בעולם הזה כבר לא מעניין אותי.

האחות חזרה לחדרון וראתה את הדם. היה נראה שהיא רגילה למראות כאלה, כי היא לא נלחצה. היא יצאה לפתח החדרון ואמרה לאחים באדישות: "רותם חתכה את עצמה, תביאו לי בבקשה ערכת עזרה ראשונה", ואז חזרה פנימה, לקחה מגבת קטנה שהייתה מונחת על הקצה של המיטה ולחצה על החתכים בחוזקה. בתוך דקה נכנסו שני אחים עם ערכת עזרה ראשונה. היא הוציאה מהערכה תרסיס שעצר לי את זרימת הדם וחבשה לי את היד החתוכה.
ואז... כמובן, עברתי על הנהלים והחוקים, אז הגיעו האחים.

האחים לקחו אותי לחדר הקשירות. לא שיתפתי פעולה אבל גם לא התנגדתי. הם השכיבו אותי על המיטה, הפכו אותי, הורידו לי את המכנסיים, הזריקו לי בתחת, הרימו לי את המכנסיים, הפכו אותי בחזרה, שמו את הידיים והרגליים שלי על הדפנות של המיטה ונעלו.
בתוך חצי דקה נרדמתי. כשהתעוררתי בחדר הקשירות הייתי עטופה שוב בברזלים כבדים. שוב הרגשתי את תחושת הבדידות הנוראית הזאת, וכל כך שרפה לי היד.

נותרו לי צלקות שחקוקות לי על היד לנצח לנצחים וצלקות סביב הנשמה שחקוקות לי בזיכרון לעולמים.

במשך ארבעת חודשי השהות שלי בגהה, הייתה רק פעילות חברתית אחת; ליאור נרקיס בא לעשות הופעה למשוגעים. לרגל המאורע הנדיר הזה, איחדו את המחלקות הסגורות, של הילדים ושל המבוגרים. הייתה שם אישה שמנה בת חמישים בערך עם שיער מקורזל, עיניים פתוחות בצורה קיצונית ואישונים שמרצדים כל הזמן מצד לצד. היה שם גבר שישב על כיסא ורק הביט ברצפה. תהיתי איפה הוא נמצא עכשיו, כי בהופעה של ליאור נרקיס הוא לא היה. הייתה שם אישה מבוגרת עם גוף של ילדה וגם הייתה בחורה צעירה עם גוף של זקנה. התנפצו לי כל ההכללות. הייתה שם גם אישה אחת שנראתה לי בת שלושים פלוס. היא הייתה קטנה, יפהפייה, עם שיער שחור חלק, עיניים שחורות וגדולות ומבט שלא סופר אף אחד. היא הייתה מטופחת באופן מושלם. הסתכלתי עליה מהופנטת ולפתע המבטים שלנו התחברו. הרגשתי כאילו אני רואה את עצמי בעיניים שלה, את האני העתידי שלי. הזדעזעתי. ליאור נרקיס התחיל לשיר.

כשהאישה בת החמישים עם האישונים המרצדים התחילה להתנועע במין תנועות מוזרות שלא ראיתי מימיי, האני העתידי שלי רק חייכה במבוכה. כשהמבוגרת עם הגוף של הילדה ירדה על הברכיים והתחילה לצעוק: "ליאור, ליאור, ליאור", האני העתידי שלי חייכה ומחאה כפיים, וכשההוא שישב שם עם מבט לרצפה הזיז רק מעט את הראש הצידה, האני העתידי שלי הביטה בי שוב ונראה לי שהבינה שלרגע לא הורדתי ממנה את העיניים.

ליאור נרקיס נתן את נשמתו. זה מאוד ריגש אותי, אבל עם זאת גם הצחיקה אותי העובדה שיש הופעה בתוך בית משוגעים ושכל המשוגעים רוקדים ומדמיינים שהם במסיבה. הרגשתי שבא לי שהמוזיקה תיעצר ושאגיד להם: "חבריםםםםם, הם עובדים עליכם! אתם בבית משוגעים!!! מה אתם רוקדים??? העולם שונא אתכם, אתם מיותרים בו", אבל אז נזכרתי שאני העתידית מסתכלת עליי ורציתי שהיא תחשוב עליי דברים טובים. אז רק המשכתי להסתכל עליה בפחד... ובהערצה.

ערב אחד, בזמן שאכלנו את ארוחת הערב, נכנס לגהה מאושפז חדש בשם שי חכלילי. הגוף שלו היה מלא בשריטות: הידיים, הרגליים, הצוואר ואפילו הפנים. שאלתי אותו: "תגיד... למה אתה שורט את עצמך ככה בכל הגוף?" "מה את מפגרת? אני לא שורט את עצמי. אני מקלף את עצמי", הוא אמר. "מה... למה אתה מקלף את עצמך?", שאלתי. "תגידי, את עיוורת?! אני תפוז!!! את לא רואה?", תוך שהוא מצביע על הגוף שלו.

לקח למסכן הזה הרבה זמן להתאזן, אבל אחרי שהוא חזר למציאות, הוא הגיע אתנו בשיירה לבית הספר. הוא התיישב לידי ושאל: "למה אשפזו אותך?"
"ההורים שלי חושבים שאני משוגעת".
"ומה את חושבת?" "אני חושבת שהם לא מבינים את החיים"
"אז מה ההבנה שלך על החיים?" הוא שאל.
"ששיגעון זה לא הדבר הרע ביותר בחיים"
"באמת? אז מה הדבר הרע ביותר בחיים?".
"הרוע, שי. הרוע", השבתי.
"את חושבת שאני משוגע?", הוא שאל.

הסתכלתי לו בעיניים והוא כרגיל הסתכל על הקיר. נשמתי עמוק ואמרתי:
"מה פתאום משוגע?.. שי... אולי רוב האנשים נורמליים, אבל כמוך יש רק אחד; וזה שהם הרוב זה לא אומר שהם תמיד צודקים".
העיניים שלו נעו לאט מהקיר לכיווני. ראיתי בעיניים שלו שהוא האמין לי.

דילוג לתוכן