במשך ארבעת חודשי השהות שלי בגהה, הייתה רק פעילות חברתית אחת; ליאור נרקיס בא לעשות הופעה למשוגעים. לרגל המאורע הנדיר הזה, איחדו את המחלקות הסגורות, של הילדים ושל המבוגרים. הייתה שם אישה שמנה בת חמישים בערך עם שיער מקורזל, עיניים פתוחות בצורה קיצונית ואישונים שמרצדים כל הזמן מצד לצד. היה שם גבר שישב על כיסא ורק הביט ברצפה. תהיתי איפה הוא נמצא עכשיו, כי בהופעה של ליאור נרקיס הוא לא היה. הייתה שם אישה מבוגרת עם גוף של ילדה וגם הייתה בחורה צעירה עם גוף של זקנה. התנפצו לי כל ההכללות. הייתה שם גם אישה אחת שנראתה לי בת שלושים פלוס. היא הייתה קטנה, יפהפייה, עם שיער שחור חלק, עיניים שחורות וגדולות ומבט שלא סופר אף אחד. היא הייתה מטופחת באופן מושלם. הסתכלתי עליה מהופנטת ולפתע המבטים שלנו התחברו. הרגשתי כאילו אני רואה את עצמי בעיניים שלה, את האני העתידי שלי. הזדעזעתי. ליאור נרקיס התחיל לשיר.

כשהאישה בת החמישים עם האישונים המרצדים התחילה להתנועע במין תנועות מוזרות שלא ראיתי מימיי, האני העתידי שלי רק חייכה במבוכה. כשהמבוגרת עם הגוף של הילדה ירדה על הברכיים והתחילה לצעוק: "ליאור, ליאור, ליאור", האני העתידי שלי חייכה ומחאה כפיים, וכשההוא שישב שם עם מבט לרצפה הזיז רק מעט את הראש הצידה, האני העתידי שלי הביטה בי שוב ונראה לי שהבינה שלרגע לא הורדתי ממנה את העיניים.

ליאור נרקיס נתן את נשמתו. זה מאוד ריגש אותי, אבל עם זאת גם הצחיקה אותי העובדה שיש הופעה בתוך בית משוגעים ושכל המשוגעים רוקדים ומדמיינים שהם במסיבה. הרגשתי שבא לי שהמוזיקה תיעצר ושאגיד להם: "חבריםםםםם, הם עובדים עליכם! אתם בבית משוגעים!!! מה אתם רוקדים??? העולם שונא אתכם, אתם מיותרים בו", אבל אז נזכרתי שאני העתידית מסתכלת עליי ורציתי שהיא תחשוב עליי דברים טובים. אז רק המשכתי להסתכל עליה בפחד... ובהערצה.